התחיל הקמפיין נגד הקמפיין הקורא להקים מחדש את גוש קטיף. זה צפוי למדי, אני לא נבהל מזה, לא כולם יכולים להודות בטעות שעלתה כל כך ביוקר ולהבין שהמציאות צריכה להשתנות מקצה לקצה ובלי כיבוש והתיישבות נחזור שוב ושוב לאותם סבבים אינסופיים וקטלניים של טילים, חדירות וטבח אזרחים וחיילים.
בשבועות האחרונים אנחנו רואים שינוי תודעתי כמותו לא היה מזה שנים. "או אנחנו או הם" נהיה מטבע לשון מקובל, "למחוק את עזה" הפך להיות כמעט תוכנית עבודה וזה לא מגיע משולי הימין הסהרורי אלא גם ממחוזות השמאל. כשנתקלים במציאות הקשה במלוא כוחה, הכאב גדול וההתפכחות מגיעה. הלואי שלא היינו מגיעים לזה.

הקריאה לחזור!

הקריאה לחזור לרצועת עזה נשמעת מזה שנים על ידי חלק ממחנה הימין, בלי קשר לאירועים בטחוניים שמלווים אותנו ב-18 השנים האחרונות. צריך לחזור לשם כי זה חלק מארצנו שאסור היה לוותר עליו והבעיה הבטחונית היא רק תוצאה טבעית מהנסיונות שלנו לברוח מהתמודדות במקום לפתור אותה ולאפשר חיים יהודיים בנגב המערבי.
לפני כעשור, במהלך "צוק איתן" פתחתי דף פייסבוק בשם הביתה – חוזרים לגוש קטיף שקרא את הקריאה הזו ובמקביל היתה התארגנות של יוצאי כפר דרום שהקימו גרעין פוטנציאלי שיעלה אל הקרקע ברגע שרק יהיה אפשר. לפני כמה חודשים, נתבקשתי להנחות טקס לציון 18 שנה לעקירה בו עסקנו רבות בנושא השיבה והבענו תקווה שעוד לפני השלמת 19 שנה, כזמן שלקח לאנשי כפר עציון לשוב הביתה, נזכה לעלות חזרה אל אדמות חבל עזה.

לא, אנחנו לא "מנצלים את ההזדמנות"

באופן ציני כפי שנטען אלא מציעים פתרון שיחסל את בעיית עזה: כיבוש מחדש של הרצועה, הרס עיר הטרור העילית והתחתית ומחנות הפליטים, גירוש האוכלוסיה דרומה והקמת כמה ערים יהודיות בצפון החבל, במרכזו ובדרומו וביניהן יישובים חקלאיים, במקביל לפיתוח תיירות ותעשיה חקלאית.
אומרים שזה הזוי. התרגלנו כבר לעובדה שכל תוכנית עבודה שהימין מציע היא הזיה ולעומתה הרעיונות של השמאל הם תמיד פרקטיים. כך למשל, פעולה צבאית בעזה, באויר וביבשה עם כל המחירים הכבדים, רק כדי למסור אותה שוב לידי הרשות הפלסטינית ולהניע מחדש את גלגלי הטרוריזציה הערבית, עלולה להיחשב כרעיון מצוין. לא ניסינו את זה כבר? לא רוצים להוריש לנכדים שלנו את הטילים והחדירות.
גם את הטעויות שלנו נצטרך לתקן. לא עוד יישובים קטנים של עשרות משפחות, כאמור, אלא ערים גדולות עם מאות אלפי תושבים שיקבעו עובדה בלתי ניתנת לשינוי. לא עוד הסכמה לאזורים בהם אסור ליהודים להסתובב אלא הבנה שזה חלק מארצנו ההסטורית ונהיה בכל חלק וחלק ממנה. במקביל לשיקום ופיתוח של יישובי הנגב המערבי שחטפו מכה כל כך כואבת אך ברור שישובו אל בתיהם, יקומו מחדש גם היישובים ממערב להם מתוך שיתוף פעולה ואהבה הדדית.
אחרי שעוברים אסון כל כך נורא, אי אפשר להסתפק בחזרה למציאות ערב האסון אלא יש חובה לקחת כמה צעדים קדימה. יש לזה לא רק הגיון בטחוני – תקפתם? רצחתם? הנה הפסדתם שטח שלא יוחזר – אלא גם הבנה שחייבים להגיע לנקודה גבוהה יותר, לתקן את שורש הבעיה, להציב יעד שנותן אור בעיניים. זה יתכן, זה אפשרי.


בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים הַלְּבָנִים
עֵת הַנֶּפֶשׁ לֹא תִּמְצָא מְנוּחָתָהּ
אֲנִי קָמָה מֵעָפָר אֲנִי שָׁבָה אֶל הַכְּפָר
כְּמוֹ יַלְדָּה שֶׁחוֹזֶרֶת אֶל בֵּיתָהּ
(הדרך אל הכפר, יורם טהרלב)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *